החלטה בתיק ע"א 8577/03

במקרה דנן עלו שתי שאלות המצריכות מענה. הראשונה, האם היה הליך זה צריך להיות מוגש על דרך ערעור בזכות או ערעור ברשות. השנייה, אם היה מקום להגיש בקשת רשות ערעור, האם יש להעניק ארכה להגשת בקשה כזו. אדון להלן בשתי שאלות אלה.

1. ערעור בזכות? החלטת הערכאה הקודמת ניתנה ביום 8.9.03. בהחלטתה, דחתה הערכאה הקודמת בקשה לביטול החלטה קודמת שלה, שבה ניתן תוקף של החלטה להסכמה דיונית בין הצדדים לפיה הועבר הסכסוך ביניהם לבוררות. הערעור שבכותרת מופנה כנגד ההחלטה מיום 8.9.03 בבקשת הביטול, ולא כנגד ההחלטה להעביר את הסכסוך לבוררות. בשל כך, טענות המערערת בתגובה שהגישה מחמיצות את העיקר, שכן הן עוסקות בסיווגה של ההחלטה מיום 19.6.03, נשוא בקשת הביטול. ברם, החלטה זו כלל לא עומדת לבחינה במסגרת הערעור, וממילא סיווגה כפסק דין או כהחלטה אחרת אינו יכול להשפיע על תוצאת ההתדיינות שבפניי.

אשר לבקשת הביטול, הלכה מושרשת היא כי מקום בו בית המשפט דוחה בקשה לביטול פסק דין המדובר בהחלטה אחרת, ולא בפסק דין. המבחן הקובע בכגון דא עניינו בשאלה, האם ההחלטה הנדונה סגרה את התיק, אם לאו. לעניין שבפניי נקבע במפורש, כי "החלטה המבטלת פסק דין וכן החלטה הדוחה בקשת ביטול אינה פסק דין. הראשונה לא, הואיל ואינה נועלת את שערי בית המשפט, אלא, להפך, פותחת אותן לרווחה בפני בעל הדין שהשיג את הביטול, והשנייה לא, הואיל והיא ניתנת אחרי תום הדיון וענינה המשך קיומו של פסק הדין" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין (ירושלים, 1995) בעמוד 745).

ניתן להוסיף עוד, כי גם אם היה מקום לראות את הבקשה כבקשה לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, לא היה הדבר משנה את התוצאה, שכן כל החלטה הניתנת לפי חוק הבוררות נתונה לערעור ברשות בלבד לערכאה גבוהה יותר: סעיף 38 לחוק הבוררות.

יוצא, כי ההליך הוגש כערעור בזכות שלא כדין.

2. האם יש מקום להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער? הארכת המועד המבוקשת טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לרוב, טעותו של בעל דין שסבר כי יש לו זכות ערעור, והגיש ערעור לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה, שכן בחלוף המועד לנקיטת הליך, מתגבשת פעמים רבות חסינות לצד שכנגד מפני הטרדתו בהליך ערעורי. הדברים אמורים במיוחד בטעות כגון זו שבפניי, אשר עניינה אינה בדין חדש או בלתי ברור, כי אם בסוג מקרים בהם ידוע ומושרש כי הליך התקיפה הוא באמצעות בקשת רשות לערער.

עם זאת, המקרה שבפניי שונה מן המקרים האמורים. במקרה זה, לא המתינו המערערות בפנייתן לבית המשפט, והגישו את ערעורן תוך 14 ימים ממתן ההחלטה של בית המשפט המחוזי. בכך העמידו המערערות את המשיב, תוך פרק זמן קצר ביותר, על כך שאין הן משלימות עם החלטת בית משפט קמא, והן מבקשות לתקפה. במצב זה, לא רכש המשיב חסינות מפני הליכים ערעוריים בעניין זה, ולא גיבש ציפייה כי לא יוטרד בהליכי ערעור בעניין. עובדה זו היא בעלת חשיבות מכרעת במקרה זה, שכן עיקרה של הדרישה לטעמים מיוחדים טמון בהגנה על ציפייתו של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליך. משטעם זה אינו מתקיים, נוטה בית המשפט לשקול בחיוב מתן ארכה, ולראות טעם מיוחד לנתינתה. על גישה זו נאמר כי:

"אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891). כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 897). לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון, פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו".

(דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32).

אכן, אילו היה צורך להכריע בשאלת הארכה על יסוד אופי הטעות של המערערות, היה הדבר מעורר קושי, שכן המדובר בטעות בעניין משפטי מושרש, אשר אין לגביו אי בהירות ממשית. מבחינה זו, אין הצדקה חזקה למתן ארכה. עם זאת, נוכח העיתוי של הגשת הערעור, ואי יצירת ציפיות של ממש אצל המשיב כי לא יוטרד בהליך ערעורי, אין כל מניעה, במקרה זה, להיעתר לבקשה להארכת מועד.

התוצאה היא, כי אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. המערערות יהיו רשאיות להגיש, תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו, בקשת רשות לערער. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד בחשוון תשס"ד (19.11.2003).

                                                                             עודד שחם

                                                                                 רשם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: